החלטה בתיק רע"פ 9454/12

1.        לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 47032-07-12 מיום 15.11.12 (כב' השופטים ש' ברלינר-סג"נ, י' גריל-סג"נ ו-ב' בר זיו), אשר דחה את ערעורו של המבקש על גזר הדין שהוטל עליו בבית משפט לתעבורה בחדרה בת"ד 5837-02-10 (כב' השופט א' גופמן - סג"נ), מיום 1.7.2012.

רקע והליכים קודמים

2.        נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 ביחד עם סעיפים 40 ו- 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה), וכן נהיגה במהירות מופרזת, לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 ביחד עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

           על פי כתב האישום, ביום 29.4.2008, סמוך לשעה 19:30, נהג המבקש ברכב פרטי ברחוב הראשי של בקה אלגרביה מכיוון דרום לצפון (להלן: הכביש), אשר מהירות הנסיעה המותרת בו היא 50 קמ"ש, ורוחבו 9.70 מטרים (כולל מפרץ לחניה). באותה העת חצתה את הכביש מימין לשמאל, הולכת רגל, וכשזו הספיקה לחצות מרחק של כ- 5 מטרים מקצה הכביש הימני (לא כולל מפרץ החניה), פגע בה המבקש עם חזית רכבו. מעוצמת המכה, נזרקה הולכת הרגל למרחק של כ- 18 מטרים, ומותה נקבע במקום. עוד צויין בכתב האישום, כי במהלך האירוע, נסע המבקש במהירות שאינה פחותה מ-68 קמ"ש.

3.        המבקש הודה בעובדות כתב האישום, ובמסגרת גזר הדין של בית המשפט לתעבורה, נקבע כי בנסיבות דנן רשלנותו של המבקש אינה מצויה "ברף הנמוך", לאור העובדה כי הוא נהג ברחוב ראשי, ולכן היה עליו לצפות את האפשרות שאדם יחצה את הכביש, בחוסר זהירות ושלא במעבר חצייה. בנוסף, כך הובהר, היה למבקש שדה ראייה נרחב שאיפשר לו להבחין במנוחה, טרם שחצתה את הכביש, ובמהלך חצייתו, והוא אף חרג ממהירות הנסיעה המותרת ב- 18 קמ"ש.

           בית המשפט לתעבורה הדגיש כי מלבד דרגת הרשלנות שבמעשי המבקש, יש ליתן את הדעת גם לעברו התעבורתי, הכולל 42 הרשעות קודמות, בין היתר, בגין עבירות מהירות רבות ואי ציות לרמזורים. כמו כן, התחשב בית המשפט בעמדת שירות המבחן, אשר קבע כי המבקש מתקשה לקחת אחריות על מעשיו, וכי קיים אצלו "טשטוש" בין מותר לאסור. לפיכך, החליט שירות המבחן, גם לאור חומרת העבירות, שלא לבוא בהמלצה טיפולית כלשהי בעניינו של המבקש.

4.        באיזון בין השיקולים השונים, ובשם עקרון ההרתעה, סבר בית המשפט לתעבורה, כי ראוי להשית על המבקש עונש מאסר לריצוי בפועל. לאור זאת, נגזרו על המבקש העונשים הבאים: עשרה חודשי מאסר לריצוי בפועל; שנה מאסר על תנאי למשך שנתיים; פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 11 שנים, בניכוי 90 ימי פסילה מנהלית; ופסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שנה על תנאי, למשך שנתיים. לאור עונשים אלו, נמנע בית המשפט מהטלת קנס על המבקש.

5.        ערעורו של המבקש על גזר הדין, נדחה. ערכאת הערעור קבעה כי בית משפט קמא בחן את כל הנתונים הרלוונטיים לגזירת דינו של המבקש, וכי העובדה כי תנאי הכביש לא היו "מן המשופרים", אינה מהווה עילה להקלה בעונשו. כך נקבע גם באשר לטענת המבקש בדבר רשלנותה התורמת של המנוחה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי נוכח מהירות נהיגתו של המבקש ועברו התעבורתי המכביד, אין כל מקום להתערב בגזר הדין, אשר הושת עליו על ידי בית המשפט לתעבורה.

הבקשה

6.        לטענת בא כוח המבקש, עו"ד סלאם אבו-עסבה, שגה בית משפט קמא בקביעתו כי דרגת רשלנותו של המבקש אינה מצויה על "הרף הנמוך", שכן לשיטת המבקש, התרחשה התאונה עקב "אובדן אוריינטציה" רגעי,  אשר מעיד על רשלנות קלה בלבד. עוד הוסיף הסנגור וטען, כי הנימוקים עליהם התבסס בית המשפט בקביעת דרגת הרשלנות מוטעים, אם משום רשלנותה התורמת של המנוחה ותנאי הדרך בה נסע המבקש, ואם לאור טעויות שנפלו בקביעת מהירות נסיעתו של המבקש, אשר לפי חישובי בא כוחו, עמדה על פחות מ- 60 קמ"ש, בעת האירוע.

           בא כוח המבקש ביקש להבהיר, כי גם אם יש לקבל את קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, לא ניתן להגדיר את התנהגות המבקש כיותר מ"חוסר תשומת לב נקודתית". בנסיבות אלו, כך נטען, נוטים בתי המשפט להמנע מהשתת עונש מאסר בפועל, ומסתפקים בעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות בלבד, ועל כן, גזר דינו של בית המשפט לתעבורה אינו מידתי. לדעת בא כוח המבקש, יש מקום להתערב בגזר דינה של הערכאה הדיונית גם משום שזו הושפעה, שלא כדין, מעברו התעבורתי של המבקש, ולא נתנה משקל הולם להודאתו בכתב האישום, ללא הסדר טיעון, ולנסיבותיו האישיות.

דיון והכרעה

7.        הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה יענה לבקשת רשות ערעור במקרים חריגים בלבד, ורק מקום שהבקשה למתן הרשות מעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינים הפרטני של הצדדים לבקשה, וכן בנסיבות נדירות בהן מתגלה אי-צדק ניכר או עיוות דין (רע"פ 9040/12 אלמקייס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.1.2013); רע"פ 8727/12 הנסב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.2012); רע"פ 6291/12 אטישקין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.12.2012)).

           בנסיבות דנן, עסקינן בבקשת רשות ערעור הנוגעת לחומרת העונש אשר הושת על המבקש. כידוע, טענות כגון דא אינן מצדיקות, כשלעצמן, מתן רשות לערער, אלא אם העונש, מושא הבקשה, סוטה במידה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים (רע"פ 9239/12 אבו עראר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.1.2013); רע"פ 8433/12 אברגי'ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.12.2012); רע"פ 9112/12 ניזרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.12.2012)).

8.        למקרא טיעוני הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום ליתן למבקש רשות לערער לבית משפט זה. מרבית הטענות המנויות בבקשה הינן טענות "ערעוריות" גרידא, כאשר תכליתה של רשות הערעור אינה לשמש "מקצה שיפורים" לפסקי הדין שניתנו בעניינו של המבקש בערכאות הקודמות (רע"פ 9019/12 חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.12.2012); רע"פ 4936/12 האני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.6.2012); רע"פ 5621/11 אלקובי נ' מדינת ישראל (לא פורסם , 5.2.2012)). בנסיבות אלו, אין כל מקום להענות לבקשה.

           בא כוחו של המבקש ערך מחקר עצמאי, במסגרתו בחן את פסיקת הערכאות השיפוטיות השונות בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, והגיע למסקנה, כי בנסיבות דנן, מרשו התרשל במידה מועטה בלבד. ואולם, פסקי הדין, עליהם הצביע בא כוח המבקש, אשר מרביתם ניתנו על ידי בתי המשפט לתעבורה ולא נבחנו בבית משפט זה, אינם מעידים כי עונשו של המבקש סוטה ממדיניות הענישה הראויה, וודאי שלא במידה ניכרת.

9.        יודגש, כי בית משפט זה קבע, לא אחת, שעל מנת לבער את נגע תאונות הדרכים מן הראוי להשית על הנהגים המורשעים בגרימת מוות ברשלנות בנסיבות אלו, עונש מאסר לריצוי בפועל ופסילת רשיון לתקופה ממושכת (ע"פ 6358/10 קבהא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.2011)), וזאת על אף נסיבותיהם האישיות (ע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.11.2009); רע"פ 2955/12 פלונית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.2012)). בראי הלכה זו, לא חרג בית המשפט לתעבורה מנורמת הענישה המקובלת, בהטילו על המבקש, בין היתר, עונש של עשרה חודשי מאסר לריצוי בפועל ופסילת רשיון לתקופה של 11 שנים.

           במאמר מוסגר אציין, כי בית המשפט לתעבורה רשאי היה להתחשב בעברו התעבורתי של המבקש, טרם גזר את דינו, ואף ראוי היה שייעשה כן (רע"פ 4542/12 שמני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.6.2012)). עבר זה מלמד, כי המבקש לא הפנים את ההשלכות שעשויות להיות לנהיגתו בניגוד לכללי התנועה, ולפיכך היה מקום להשית עליו עונש משמעותי, אשר ייתכן שיסייע בהרתעתו בעתיד.

           עוד ראוי להוסיף, כי עקרון אחידות הענישה, העומד בבסיס השגת המבקש על מידת עונשו, איננו השיקול היחיד המנחה את בתי המשפט בגזירת הדין. לעניין זה, כבר נפסק בבית משפט זה,  כי: "עקרון אחידות הענישה איננו כלל הכרעה סופי ומוחלט, מין 'סרגל מכאני' שממנו אין לסטות ... אין לבצע פעולת 'העתק-הדבק' מנאשם בתיק אחיד לנאשם בתיק אחר רק בשם עיקרון אחידות הענישה. שומה על בית המשפט לשקול היטב את הנסיבות המיוחדות של כל נאשם ונאשם, על מנת לחתור לענישה ההולמת את העבירה על פי אמות המידה המקובלות במשפטנו" (ע"פ 5195/11 קריניאן נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (לא פורסם, 28.3.2012); ראו גם עפ"א 6325/11 פחימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.12.2012); ע"פ 6490/12 אבורמד נ' מדינת ישראל (15.11.2012); רע"פ 6074/12 פנדו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.10.2012)).